דגל בקונגרס

לא רק וולפסון
הפרק ההיסטורי שעוסק בהכנת הדגל בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל בשנת 1898, מייחס כבוד רב לדבריו של דוד וולפסון, האיש שרשם ביומנו כי הוא היה הראשון להניף את דגל ישראל במתכונתו המוכרת כיום. קראתי את הדברים והופתעתי. הרי היה מי שהניף את הדגל לפניו. בניסיון להבין את הסיבות להתקשטות באצטלה לא לו, שקעתי בקריאת עיתוני התקופה וכך התוודעתי לד"ר איזידור שליט. מדבריו למדתי רבות על הסתירות וחוסר הדיוק בדבריו של וולפסון.
שליט שימש יד ימינו של בנימין זאב הרצל מאז נפגשו בווינה בשנת 1896, והיה זה אך מובן מאליו כי יהיה שותף בהכנות לפתיחת הקונגרס הראשון.
בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 עמד שליט בראש ארגון הסטודנטים הציוני "קדימה" והציע להרצל לבוא ולהחליפו בראש הארגון לאחר שנפעם מקריאת הספר "מדינת היהודים". הרצל התרשם מהמחווה וביקש משליט להיות לו לעזר בעבודתו רבת הפעלים. כך הפך הצעיר הציוני למזכירו האישי של הרצל, והיה זה אך טבעי כי ייקח חלק משמעותי בארגון הקונגרס.
"ד"ר הרצל הטיל עלי להקדים ולצאת לבזל", סיפר שליט במאמר שכתב בשנת 1947.
הוא צירף אליו שניים מחבריו לפעילות הציונית, ד"ר ברתולד פייבל ואלברט דונרייך, ושלושתם שכרו חנות קטנה של חייט סמוך לקזינו העירוני של בזל כדי להפוך את המקום למשרד של הקונגרס.
"סידרתי את המשרד ושם קיבלנו את פני הצירים והאורחים הראשונים. מיד הטרידה אותי שאלת הדגל. רצונו של הרצל היה בדגל שהציע ב'מדינת היהודים': שבעה כוכבי-זהב על רקע לבן – סמל למשטר העבודה והשלום שבו יקיימו יום עבודה בן שבע שעות… אני הצעתי את הדגל של האגודה הציונית-האקדמית 'קדימה': כחול-אדום-זהוב, שבו סימל הכחול את התקוה, האדום את דמנו השפוך, הזהוב את החירות הנכספת שנרכוש לנו… לא קבלתי הוראה מפורשת והחלטתי על דעת עצמי להניף דגל כחול-לבן. אמנם 'לאחר הרעש' נזכרתי, שהגעתי לבחירה זו על יסוד שיחתו של דוד וולפסון עם הרצל: ההסתמכות על צבעי 'הטלית' נראתה מאוד להרצל".
עדותו המעניינת של איזידור שליט, שזכתה לחשיפה מועטה בלבד בכתובים, מגלה כי היה שותף פעיל לרעיון יצירת הדגל הכחול-לבן לקונגרס הציוני הראשון. אין ספק ששליט הכיר את סיפור הנפת הדגל בנס ציונה. הוא הכיר אישית את מיכאל הלפרן, ומשפחתו אף הייתה קשורה עמו בעסקי מסחר בעת שאביו, יוסף, הקים בשנת 1896 בווינה את חברת "כרמל" להפצת יינות הארץ, חברה שהלפרן היה מיוזמיה הראשונים.
עם זאת, לא ברור מה הייתה צורתו של הדגל שהניף שליט על מרפסת אולם הקונגרס ב-27 באוגוסט 1897. ככל הנראה משך הדגל תשומת לב רבה של העוברים והשבים, שהסירו את כובעיהם לכבודו, והביא לתגובה שאותה כינה "הרעש". נראה כי היה מי שראה את עניין ההנפה הזו בעין לא אוהדת, ולפיכך דאג שליט להוסיף בהמשך כי הרעיון אכן הועלה על ידי דוד וולפסון בעת שהשניים נועדו עם הרצל במסגרת ההכנות המקדימות לקונגרס.
בכתביו המשיך וולפסון לטעון להיותו ראש וראשון למניפי הדגל הכחול-לבן.
"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס, להבטיח את הצלחתו ולא לתת פתחון פה למקטרגים. בין השאלות הרבות שהעסיקוני הייתה אחת, לא גדולה אך גם לא קלה – היה בה משהו מן הפרובלימה העברית הגדולה. באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והעם עמנו עלול להבחין בצבעים, עמנו הנזהר לבלי הזין עיניו בכל פסל וכל תמונה? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול-לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".
דבריו אלה של וולפסון זכו למקום של כבוד בדברי ימי הקונגרס על אף הסתירות הרבות וחוסר הדיוק שהתגלו בהם. שהרי, נושא צורתו של הדגל עמד לדיון ציבורי בקרב יהודי אירופה עוד קודם להתכנסות הקונגרס. נציגי הקהילות שלחו להרצל את הצעותיהם, אך רעיונותיהם לא היו יצירתיים ומפתים במיוחד. הופיעו בהם הסמלים המקובלים: מגן דוד, גור אריה יהודה, שנים עשר כוכבים כמספר שבטי ישראל ומוטיבים יהודיים אחרים. הרצל לא השתכנע והציג כנגדן רעיון משלו. הוא שרטט מגן דוד במרכזו של דף לבן ובצמוד לכל קודקוד של משולש הוסיף כוכב. לששת הכוכבים הללו הוסיף עוד כוכב אחד בחלקו העליון של הדף. בהזדמנות אחרת צייר אריה בתוך המגן דוד.
הדגל הזה סימל את הרעיון הציוני בשילוב עם תפיסתו הסוציאלית של הרצל: "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה".
נושא הדגל העסיק את הרצל לא מעט. בשנים 1895-1894 ניהל חליפת מכתבים ומספר פגישות עם הברון הירש, שלא היה מתומכי הרעיון הציוני. לאחר אחד המפגשים שקיימו השניים בפריז, ביקש הרצל לחדד בכתובים את הרעיונות שעלו במפגש. הוא דיבר על הקמת צבא, הציג את תפיסתו הכלכלית, החינוכית והמדינית ובתוך כל אלה גם את התייחסותו לעניין הדגל.
"…ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט אריג דבוק אליו. לא, אדני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך".
צורת דגלו של הרצל הייתה מוכרת וידועה לראשי התנועה הציונית, אך לא התקבלה על ידם. אחד המתנגדים הגדולים היה הקולונל גולדסמית, מראשי תנועת חובבי ציון באנגליה. גולדסמית ראה בהצעה של הרצל הדגשה של הבעיה הסוציאלית וחיקוי מסוים של הדגל האמריקני. לדידו, מוטב היה לשים דגש בעיצוב הדגל על מוטיבים היסטוריים דתיים.
הרצל לא היה מודע, ככל הנראה, להלכי הרוחות שנשבו בקהילות וקנו שבת בלבבם של יהודי מזרח ומערב אירופה כאחד. הפסים הכחולים והמגן דוד כבר היו נעוצים עמוק בתודעתם של חולמי הציונות כשם שארץ ישראל הייתה מושא נפשם. רק אז, כשהבין את עוצמת ההתנגדות להצעתו, הסכים לקבל את רעיונותיהם של איזידור שליט ודוד וולפסון.
וולפסון כן היה מעורה בחיי הקהילות היהודיות. הוא הכיר מקרוב את הלכי הרוח הללו ופעל על פיהם. קיימת סבירות גבוהה שנחשף גם לסיפורי הדגלים בראשון לציון, בנס ציונה ובמקומות אחרים. אבל ברצותו להציג עצמו כמי שהגה את הרעיון, התעלם לחלוטין מכל אלה וייחס לעצמו את הבכורה.
(המשך הסיפור בספר "איש על דגלו")

דגל ישראל באולם הקונגרס הראשון בבאזל
דגל שבעת הכוכבים של הרצל כפי שצויר על ידו
איזידור שליט
דוד וולפסון (מתוך ויקפדיה)

ניתן לרכוש את הספר בפניה לדני בירן