דגל על כיפת הסלע

עם הצנחנים בהר הבית
ריח כבד של זיעת רגליים עלה מהשטיחים הספוגים, הכה באפנו וגרם לנו להשתהות מעט לפני הדלתות הכבדות. העיניים שוטטו על פני החלל הגדול, המופלא, מחפשות את גרם המעלות הצדדי שיוביל אותנו אל מרומי הכיפה. האור הרך שחדר מחלונות האולם ותקרתו חשף את משטח הסלע שבמרכזו. זהו הסלע שממנו עלה הנביא מוחמד השמימה כשהוא רכוב על בעל החיים הפלאי "אל בוראק". מכאן חזר למכה לאחר שהשלים את מסעו הלילי המהווה אחד משיאי חייו של הנביא במסורת המוסלמית. עבור היהודים, משטח הסלע הזה הוא אבן השתייה שעליה מושת העולם, מקום אליו נושאים אלפי מאמינים את תפילותיהם בהיותו שריד יחיד שנותר מבית המקדש. ברגעים האלה, שבו עמדנו מיכאל ואני בתוך מבנה כיפת הסלע, מחפשים את הדלת שדרכה נטפס אנחנו למעלה, לנקודה הגבוהה ביותר, לא נתנו דעתנו לאווירה המיסטית העוטפת סביב. לפנינו עמדה משימה ושנינו היינו חדורי מוטיבציה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עד מהרה גילינו בקיר הדרומי של האולם את הכניסה למסדרון הצר שמוביל למרומי הכיפה. אורני, קצין הקשר החטיבתי, הנחה אותנו בדרכנו. זמן קצר קודם הוא עלה במסדרון הזה יחד עם הקמ"ן אריק אכמון, כדי לנסות ולתלות את הדגל. בגלל ירי צלפים שנורה לעברם נאלצו השניים לרדת בבהילות מבלי שהצליחו לסיים את משימתם. עכשיו התבקשנו אנחנו לעלות כדי לנסות ולקשור את הדגל כיאות אל העמוד הניצב בקצה כיפת הזהב, כך שיראה לכל סביבותיו.
מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית והחיצונית של המבנה עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של טיפוס אל מרומי הכיפה. זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהן את קצות רגלינו, נזהרים שלא להחליק ולמעוד. שרדנו את הקרב בפריצה לעיר ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק מפני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו.
בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע, לאט, בזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד. קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו.
ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רחובות צרים וסמטאות מפותלות בתוך גושי בתים צמודים אלה לאלה. צריחי מסגדים וכנסיות הפורצים מתוכם כאצבעות ידיים מושטות בתחינה לשמים. קו של חומות שסוגר על כל אלה ושלוות קדושה ששורה מעל הכול כאילו אין מלחמה בעולם. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה.
(המשך הסיפור בספר "איש על דגלו")

ניתן לרכוש את הספר בפניה לדני בירן