קרעים בפתח-תקווה

גורדון ובן-גוריון יוצאים חוצץ
את מה שהיה ניתן לעשות עם הדגל על בימות הקונגרסים, לא היה אפשר לעשות בתוככי ארץ ישראל. פקידי הסולטאן וחייליו אסרו להניף את הדגל העברי בראש חוצות, חשש שגבר עוד לאחר תהלוכת הדגל המתריסה של מיכאל הלפרן מול בית הסראיה ביפו.
אחד האירועים הממחישים פחד זה יותר מכול התרחש במושבה פתח-תקווה בקיץ של שנת 1910. ברקע הדברים עמד מאבקם של הפועלים הצעירים, אנשי העלייה השנייה, נגד האיכרים מייסדי המושבה. "הצעירים" ניהלו מאבק במייסדים, שעיקרו שמירה על עקרונות העבודה העברית. בנוסף ביקשו לעשות למען שינוי תנאי החיים במושבה נוכח שמרנות עיקשת של הוותיקים.
"מייסדי פתח-תקווה, אנשי ראשיתה של העלייה הראשונה, נחשבו פורצי גדר בעיני הממסד הדתי-החרדי בירושלים, ואולם בעיני צעירי העלייה השנייה, ובעיני צעירי המושבה – נחשב דור המייסדים לדתי ולשמרן".
הסכסוך גבר והחריף עקב פעילותו של רופא המושבה, ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, ממנהיגי "הצעירים", שביקש לשפר את תנאי ההיגיינה הירודים בבית הספר ואף קיים חוגים בנושא זה לתלמידות. האיכרים ארגנו תהלוכות בטענה כי הרופא "משחית את נשמת הנוער" והדברים אף הגיעו לידי תגרות ידיים.
בשיאה של המתיחות נערכה המושבה לביקורו החשוב של החכם באשי, ר' חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של קושטא והאימפריה העות'מנית.
"במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור ניסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול-לבן לצד הדגל העות'מני… בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח-תקווה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל".
כדי למנוע מראש פעולה מתריסה מצד "הצעירים" במהלך הביקור, הודיע ועד המושבה לכל הארגונים והקבוצות כי החכם באשי מתנגד להנפת הדגל העברי, בהיותו נציג רשמי של השלטון הטורקי. נוכח הבקשה הזאת מיהרו הפועלים הצעירים לכנס אספה שבה החליטו להניף את הדגל ולהסירו רק אם וכאשר יורה על כך החכם באשי בעצמו. וכך היה. "ביום בואו יצאו לקראתו מן המושבה כעשרים רוכבים. הפועלים החליטו לפגוש אותו בדגל לאומי. גם הרוכבים וגם הפועלים יצאו לפגשו על גבול המושבה, ובהתקרב הדיליז'אנס שבו ישב החכם באשי הניפו הפועלים את הדגל. האיכרים דרשו מאיתנו שנורידו. לא נשמענו וכל הדרך המובילה ליפו על פני רחוב פינסקר, ליווינו את החכם באשי, המוקף פקידים תורכים, בדגלנו.
כשהגענו למקום הפוסטה, במרכז המושבה, התחילו האיכרים דורשים מאיתנו בתוקף שנוריד את הדגל. גם הפעם לא נשמענו. אז התנפלו עלינו וקרעוהו לעיני החכם באשי, והוא עשה את עצמו כלא רואה. התהלוכה עמדה, והחבר יעקב פנחסי, בחור גבוה, אחז ברמה את פס הדגל הקרוע. קרבו אליו להוציאו מידו, אבל הפועלים התאספו סביבו והגנו עליו בגופם. אחת מנשי האכרים טיפסה על גבו של פנחסי, תפסה את השארית וקרעתה. במלחמת מגן זו הצטיינה אז החברה אסתר בורנשטיין. היא לא הרגישה אפילו, שהזקן דינוביץ קרע לה את חולצתה".
מה שהתרחש בפתח-תקווה היה רק פתיח לוויכוח אידאולוגי בנושא הדגל. העיתון "אחדות" פרסם בגיליונו הראשון, שיצא בחודש תמוז תר"ע, מאמר נוקב של כותב אלמוני תחת הכותרת: "כחזיון בלהות בליל זועה נראה כל דבר".
לימים התברר כי היה זה מאמרו העיתונאי הראשון של הכתב צעיר, דוד בן-גוריון.
בן-גוריון התקשה לקבל את ההתקפה על הדגל במושבה שבה עברו עליו חבלי קליטתו הראשונים בארץ. ביטוי לכך נתן בדברים חריפים שמעידים על עוצמת הרגשות שפיעמו בו ובחבריו בעקבות ההתרחשות האלימה סביב הדגל בפתח-תקווה.
"לא שכורי-דם ופריצי-חיות מארץ הצפון, אלא בני עמך עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסמרים שערות הראש. אינך רוצה להאמין – אך עדים המה הפצועים המוכים, השערות המרוטות וקרעי הדגל העברי המתגוללים בעפר… וזה נעשה לעיני כל הקהל הנאסף ולעיני החכם באשי. איש לא התקומם. איש לא מחה בידי הפורעים. במנוחה הביטו כולם אל המחזה: איך יהודים עשו פרעות באחיהם, איך נתחלל דגל האומה, סמל התקוה הלאומית וגעגועי התחיה"…
היה זה רק פן אחד בוויכוח שחצה את היישוב, הצד המייצג את אלו המבקשים לשאת הדגל באין מפריע, ללא מורא ופחד מהשלטונות. כנגדם התייצבו שוללי הכוונה להניף דגל כחול-לבן במהלך ביקורו של החכם באשי. היו אלה דווקא כמה מחבריו של בן-גוריון, אנשי תנועת העבודה.
(המשך הסיפור בספר "איש על דגלו")

דגל קרוע (אילוסטרציה)
קבלת פנים לחכם באשי בעת ביקורו בפתח תקוה 1910

ניתן לרכוש את הספר בפניה לדני בירן