יחי הדגל העברי

ששון ושמחה בוואדי אל חנין
ה-1 בינואר 1891 היה יום חג בווואדי אל-חנין. יותר ממאה וחמישים אורחים הגיעו  למושבה הקטנה כדי להשתתף ב"חגיגה המשולשת", שנועדה לציין את ברית המילה לבנו של אהרון אייזנברג, את חנוכת הבית של אנשי "המניין הראשון" ואת הנחת המסד ל"מושבת הפועלים" של מיכאל הלפרן.
 "עוד משעות הבוקר המוקדמות נהרו למושבה החדשה אורחים מכל קצות הארץ: יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, וגם השייח הבדואי מ'חוסון', ידידו של מיכאל משכבר הימים, שהגיע מעבר הירדן על סוסתו האצילה, הוא ובנו ופמליה גדולה של בני לוויה".
הסופר משה סמילנסקי, שהיה אף הוא בין האורחים, לא הסתיר את התרגשותו. בזיכרונותיו תיאר את חוויותיו מרגע היוודע לו דבר הטקס ועד רגעי השיא של המעמד ההיסטורי:
"היה ערב, אחרי יום של עבודה קשה ואחר ארוחת ערב זעומה. שכבתי על דרגשי בחדרי, אשר בראשון לציון. הייתי עייף, מר וזועף… למה ועל מי? לא ידעתי. שכני השניים, אשר גרו יחד עמי בחדר, לא היו. זה ימים אחדים שהם עושים ביפו. בעולמות הגדולים הולך ומתרחש דבר-מה גדול… פתאום שמעתי קול שקשוק של אופני עגלה, קולות אנשים מדברים, והעגלה נעצרה ועמדה למול הבית שגרתי בו. מי הם אלה. קפצתי וקמתי ממשכבי. לא עבר אף רגע והנה נפתחו דלתות חדרי ברעש ואל דלתי התפרצו חבריה של אנשים, בהם שני שכני וחברי כ-ן. כל אנשי החבורה היו במצב רוח עליז וכולם דיברו בבת אחת בקול רם וברגש: 'מחר התכונן ונסעת עמנו לווואדי אל-חנין… הלילה ליל שימורים יהיה לנו, שירה וריקודים עד אור הבוקר, ומחר יום גדול…'"

"ובווואדי אל-חנין ששון ושמחה. בית האבנים האחד היה מואר מכל צד. אל כיכר רחב ידיים, אשר לפני הבית, ליד עצי תות עתיקי ימים, היה המון אנשים, אשר באו בעגלות, ברכב וברגלי. והבית מלא מפה לפה. שם מחלקים לאורחים לחם וזיתים. והידים הפושטות למזונות מרובות עד לאין קץ…
"… אנכי לא הייתי רעב, לא נדחקתי אל הבית והלכתי להסתובב בין ההמון, להסתכל בפניהם וליהנות מהם; מכל הפנים הזורחים וכל העיניים הנוצצות בערב מאורעות גדולים וכבירים. התאמצתי לשמוע. הכל דיברו על טיומקין אשר ינאם עוד הלילה ומחר התכוננו הנואמים כאל חג. וכבר נהנו מראש… ועוד דיברו על הלפרן, מי מתוך היתול ומי מתוך התפעלות. אותו עצמו לא ראיתי…
"אנשי 'העשרות' ומפקדיהם מילאו את החלל בשירה ובקריאות עליצות "הבו קוצים… עצים…" אנשים הזדרזו לכל צד ועבר, ובעוד רגעים הייתה מעורמת על הגבעה ערימה של קוצים וענפי עץ יבשים. מתוך הערימה עלה והתאבך עמוד של עשן שמתוכו פרצה להבת אש שהאירה את כל הסביבה ואת המוני העם שבאו לחוג את חגה של יסוד נס ציונה באור מיסטי.
"הידד! פרצה קריאת השמחה מגרונות ההמון עת להבות האש עלו מעלה מעלה בהתיזם רבבות ניצוצות אש. אנשים בודדים המשיכו להביא ולהשליך אל תוך המדורה מכל הבא ליד… ופתאום נשתתקו הקולות, ודממת מוות השתררה מסביב, רק יללת התנים נשמעה מרחוק.
"מתוך חבורת אנשי 'העשרות', שעמדו צפופים זה לזה יצא איש בעל זקן פרוע, בעל אף שרוע, אוזר אבנט על בגדו והתחיל נואם בקול ניחר כשעיניו השחורות מתיזות מבט זעם… וכשגמר את נאומו קפץ ועבר על המדורה בקפיצה… ואחריו קפצו זה אחר זה אנשי 'העשרות'. הקהל קיבל את אנשי 'העשרות' במחיאות כפיים סוערות"…
ולפתע הושלך הס. אנשי 'העשרות' נסוגו, כאילו לפי פקודה, אחורה, ופינו את הדרך לפרש שרכב על סוס ערבי אציל. "מיכאל הלפרן!" עבר רחש בקהל המסובים ליד המדורה. לבוש היה חולצת תכלת ומכנסיים לבנים, ועל כתפיו הרחבות הייתה תלויה 'בורקה' (אדרת שיער) צ'רקסית.
הסוס נעצר, כשהוא רועד ומלכסן את מבטו לעבר הלהבות העולות מן המדורה. רגע עמדו שניהם, הסוס ורוכבו, כפסל ארד דומם, ולפתע דירבן מיכאל את סוסו, העמידו על שתי רגליו האחוריות ובקפיצה נועזת עבר את המדורה. קריאות התרגשות, פליאה ופחד התערבבו זו בזו, ובינתיים כבר הפנה מיכאל את סוסו אחורה ובהרימו את יד ימינו ביקש להשמיע דברו. שוב הושלך הס, ולאור להבות המדורה פתח בנאומו. הוא דיבר על גאולת העם, על שיבת ציון ועל כיבושה של מולדתנו בארץ אבות. "לא בכסף ולא בזהב נגאל את ארצנו", סיים את דבריו, "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום". לפתע הוציא מתחת לכנף אדרתו מוט ובד כרוך סביבו, פרש את הבד והניפו מעל ראשו. היה זה הדגל העברי הראשון, דגל תכלת-לבן, ובמרכזו מגן-דוד זהב רקום.
"יחי הדגל העברי, דגל מחנה יהודה!" פרצה קריאה מפי אנשי 'העשרות'. "יחי!" נענה הקהל שהצטופף מסביב למדורה על הגבעה".

עשרה ימים מאוחר יותר כתב סמילנסקי מאמר נוסף בעיתון "הארץ" ובו הוסיף פרטים ציורים למדי על שהתרחש: "…לפתע נשמעה קול תרועת חצוצרה, נראו פרשים דוהרים ובראשם מיכאל הלפרן על סוס לבן כשלג עם רתמה רקומת זהב, בלבושו הצ'רקסי שמתחתו נראתה חולצת תכלת. על חגורתו תלויה הייתה חרב קווקזית, ובידו דגל תכלת-לבן ועליו כתוב 'נס ציונה'. גם אנשי פלוגת הפרשים, שמנתה כשלושים איש, היו לבושים באותם המדים שלבש מיכאל הלפרן. מעל חזיהם השתלבו חגורות כדורי רובה. הפרשים פתחו ביריות 'פנטזייה' כנוהג הבדוים".

והיו שידעו לתאר גם את תחושת הסכנה שאפפה את החוגגים בעקבות מעשהו של הלפרן.
"על הנאספים נפל פחד שמא יוודע הדבר לטורקים. מיד נמצאו מתנדבים להוציא את הדגל מיד מיכאל הלפרן ולהשמידו, אך הרוכבים הצעירים הבריחום במהרה בהצלפות מגלבים ולצחוקו הרב של הקהל. הפרשים הסתדרו ליד ביתו של איזנשטאדט, ובפעם הראשונה הושרה התקווה כהמנון הלאומי, כשמיכאל נושא את הדגל העברי הראשון ברמה".
המעמד של הנפת הדגל שהפך לימים לדגל הלאום, עורר הדים רבים גם בעיתונות העברית. עיתון "השילוח" דיווח בהתלהבות כי "יום זה, יום חגה של נס-ציונה, ירשם גם כיום צמיחת הדגל העברי ומאז נעשה דגל זה לדגל התחייה".
הגדיל לעשות עיתון "החבצלת" של ישראל דוב פרומקין, שניסה אמנם להמעיט בגודל המעמד, אך תרם דווקא לחשיפה נוספת של ההנפה ההיסטורית:
"ואם יש לנו לשמוח בכל האורות האלה לא נדע אם יש לנו לשמוח אף מעט על צלליהם, על תעלולי נערים אחרים אשר עשו לנו שחוק מכאיב לב ברכבם מיפו לאחת המושבות והחלוץ לפניהם לבוש שרד עם דגל ישורון… הלך ונסוע וטפוף. לשחוק כזה אמרתי מהולל; האם כבר שכחו כי בתעלולים כאלה גרמו רעה רבה להרעיון בכלל…? האם בדרכים כאלה יחשבו לבנות הרשות הלאומית?"

הניסיון למזער את שאירע נבע מהחשש שמא יפגע הדבר ברעיון הציוני בכללו ובהקמת ישות לאומית עברית בארץ ישראל. נראה היה שהפרסום עורר חשש מתגובת השלטונות הטורקים, שהייתה עלולה להיות קשה וכואבת. אלא שברצותו להסתיר, יצא העיתון כעבור שבוע בלבד בפרסום נוסף שחשף שוב את עוצמת ההתרחשות בוואדי אל-חנין.
"…למען האמת ולכבודו, אודיע בזה, כי לא כצעקת הסופר יש"ר בהחבצלת גליון חולף כן הוא. אמנם חגג חגגנו חברי האגודה החדשה 'נס ציונה' חג במושבת ואד איל חנין ורבים מתושבי יפו וסביבותיה נאספו על האדמה אשר קנתה האגודה הנזכרת שמה, אבל לא הלכו הלך ונסוע וטפוף… לא עבר חלוץ לבוש בגדי שרד לפניה, והדגל שהיה שם, דגל תוגרמה היה, דגל חצי הירח, אשר לממשלתינו הרוממה יר"ה".
כותב הידיעה לא התכחש אמנם לעצם קיום "החגיגה המשולשת", אבל לטענתו, לא הייתה שם תהלוכה שבראשה ניצב חלוץ לובש בגדי שרד ואילו הדגל שהונף, היה דגלה של ממשלת טורקיה, "ירום הודה".
עם הזמן התברר כי השלטונות העות'מניים עברו על הפרסומים הללו לסדר היום, אבל ביישוב היהודי היה מי שראה במעשה סכנה רבה.
"הנפת הדגל העברי הראשון בנס-ציונה הכתה גלים בכל היישוב העברי בארץ ובתפוצות הגולה. המנהיגים היהודים ראו במעשה זה שערורייה, שהייתה עלולה להמיט אסון על כל היישוב. ממשלת תורכיה התייחסה בשלילה לעלייה יהודית, ואפילו קטנה ביותר. נדרשו כל מיני תחבולות וכספים רבים כדי לאפשר למספר פליטי הפרעות מרוסיה לעלות לארץ. והנה בא מיכאל הלפרן ומניף דגל, שאיש לא ראהו לפני כן, ומכריז עליו כעל דגל עברי לאומי, דגל של המדינה והצבא העבריים שאף הם לא באו עדיין לעולם. נקל להבין כמה גדול היה הרוגז על בעל הדמיונות והמטורף מיכאל הלפרן. מיכאל הותקף מכל צד – בארץ ובגולה. השמאל האשימו בלאומנות קיצונית, הימין – באנרכיזם, הדתיים – באפיקורסות, וחובבי ציון – בטירוף דעת"…

(המשך הסיפור בספר "איש על דגלו")

מיכאל הלפרין

ניתן לרכוש את הספר בפניה לדני בירן